<h1>ראבי"ה סימן ק"צ</h1>
<h2>דף סז:</h2>
ראיתי שפסק רבינו שמואל בפרק התינוקת אהא דגרסינן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבא מכדי האידנא כולהו נשי ספק זבות שוינהו רבנן וכו', ופסק שמעינן מהכא שאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, [ואם לא טבלה ליל שמיני] ממתנת עד ליל תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול, משום סרך בתה דאתיא למיטבל ביום שביעי ובאה לידי ספק. ומיהו היכא דאיכא למיחש משום צינה או משום גנבי או איכא בעיתותא דלילה טובלת ביום שמיני או ביום תשיעי או באיזה יום שתרצה לאחר זמנה. ולא נהירא לי האי פיסוקא, דאי שייך סרך בתה בזמן הזה [איכא למיחש] אפי' ביום ז' אטו יום ששי דנקיים, אם כן כדאקשי ליה רב אחא מכדי כולהו נשי האידנא ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלו ביממא דשבעה, דשבעה דנקיים, היינו יום שמיני לראייתה, לישני ליה אסור משום סרך בתה, דהא מסקינן דרב הדר ביה, דנדה שלא בזמנה נמי אינה טובלת אלא בלילה משום סרך בתה, ולא הוה צריך לטעמא דר' שמעון דאסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק. אלא נראה בעיני דסרך בתה לא שייך אלא בנדה דאורייתא, דאפילו אם רואה כל שבעה טובלת בליל שמיני ואם ראתה יום אחד נמי טובלת בליל שמיני, דכתיב [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה, הלכך אפי' שלא בזמנה דהיינו יום שמיני גזרו חכמים שלא תטבול משום סרך בתה שמא תטעה ותטבול ביום שביעי ואתי לידי כרת ודאי, שאין טבילתה טבילה ואפי' לא ראתה, כיון דטמאה ומטמאה משכב ומושב כל יום ז', כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה, דמי לטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה, הכי נמי לא עלתה לה טבילה אפי' לא ראתה שוב, ואפי' למחר ביום שמיני או ביום תשיעי אסור לשמש על סמך טבילה זו. וכך הבנתי מדברי רבינו [שלמה, אלא] שלא פירש כל הצורך. (והני) ובשילהי מתניתין דפרק תינוקת [ע"א ע"ב] תנן הרואה יום אחד עשר(ה) וטבלה לערב ושימשה בית שמאי [אומרים] מטמאים משכב ומושב וחייבין בקרבן, ואפי' בית הלל מודו דמטמאין משכב ומושב, אלא דבקרבן פליגי. ופירש רשב"ם וטבלה לערב ושימשה, לא שנא לערב ולא שנא למחר, ואפילו [לא] ראתה שוב אפילו הכי טמאה, דכיון דטבלה קודם זמנה אין טבילתה טבילה כלל. וכן פירש נמי בסיפא גבי רואה תוך אחד עשר וכו'. והכי מסתברא, מדלא נקט וטבלה ושימשה לערב, שמע מינה דאפילו כשתעשה למחר שימור לא הועילה לה טבילה כלל דלפני שימור. הלכך גזרו משום סרך בתה, שתטעה ותטבול ביום ז' לנדה דאורייתא ותשמש ביום ח' והויא בכרת, והיכא שאיכא למיחש משום צינה [או] משום גנבי לא גזור משום סרך בתה, דאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ובימי רב אידי בר אבין ורב אחא בר יעקב ורב יהודה לא פשט מנהג דר' זירא עדיין דהחמירו על עצמן. אבל בימי רבא פשט כבר, [אבל לא בכל מקום], כדאמרינן לעיל מינה [ס"ו ע"א] אדבריה רבא לרב שמואל [ודרש] קישתה שנים וכו', ופרכינן מדר' זירא וכו', ומשני אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא היכא דאחמור אחמור היכא דלא אחמור לא אחמור. ומיהו בסוף ימיו של רבא נהוג כולהו כר' זירא, והיינו דפריך רב אחא בריה דרבא מכדי כולהו [נשי] האידנא ספק זבות שוינהו, פירוש משום דר' זירא, ליטבלו ביממא דשבעה, פירוש שבעה נקיים שהוא שמיני לראייה לכל הפחות, דיום שפסקתה בו אינה סופרתו למנין שבעה, והכי הילכתא, מדפריך בהלכה דזב והזבה בפרק תינוקת [ס"ט ע"א] רב ככותאי אמרה לשמעתיה וכו' אלמא דפשיטא לן כדפרישית, ואם כן ליטבלו ביום שביעי שהוא שמיני לראייה ממה נפשך, דאי נדה היתה הרי [יותר מ]יום ח' הוא, וסרך בתה לא שייך למגזר פן תטבול ביום ז' לראייתה, דהא כבר פשט[ה] תקנת ר' זירא, וכולן סופרין שבעה ימים בין לנידות בין לזיבה, וכיון דביום ו' לנקיים אין אשה טובלת לא [ת]טעה בין ז' לו', אבל בתחילה, שנדה [טבלה] ליל שמיני וזבה ביום, כי מטבלת לה ביום שמיני סברה דנדה נמי טבילתה ביום שביעי [ו]הכי נמי נדה טבלה ביום שביעי ואפי' ראתה כל שבעה. הלכך פריך ליטבול ביממא דשבעה, דאי נדה היא שפיר טבלה, ואי זבה היא כל שכן דשפיר טפי, דטבילתה ביום, ומשני משום דר' שמעון דאמר אחר תטהר אחר מעשה, פירוש אחר ספירה דמקצת יום ש[בעה] ככלו וטבילה, תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק, פירוש אסורה לטבול ביום שביעי פן יבוא עליה ותראה שוב, והרי סותרת ספורין דידה והרי באים לידי כרת, [ד]זבה הויא. ויש מפרשים אסור לעשות וכו' פירוש אסור לבעול אבל טבילה שרי, וטעות הוא, דהא אטבילה קאי לתרוצי, דפריך ליטבל ביממא דשבעה, ולא אביאה. וכן פירש רבינו שמואל בר' מאיר ורבינו תם אחיו, וגם מדברי רש"י אינו משמע דאבעילה קאי, אלא הכי פירושו שמא תבא לידי ספק שמא תשמש ותראה מיד, ומיהו טבילה אסרו משום שמא תשמש ותראה מיד, אלא שלא פירש כל הצורך. הילכך נראה לי דבזמן הזה ביום שביעי אסורה לטבול לכתחילה משום דר' שמעון, אבל ביום שמיני, דהיינו יום שלאחר שבעה נקיים, יכולה לטבול לכתחילה אפילו בלא אונס וצינה וגנבי, דמשום דר' שמעון ליכא למגזר, וכל שכן דמשום סרך בתה שמא [תטבול ביום שביעי ליכא למיגזר, שאפילו אם תטבול בשביעי] ליכא אלא גזירה דר' שמעון, והיא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, כיון שלא ראינו הך גזירה בתלמוד. ואפי' ביום שביעי פירשנו דלא שייך הך גזירה, כל שכן בזמן הזה ביום שמיני דליכא למגזר, כדפרישית, ולא שייך למגזר אטו יום שביעי אלא בנדה דאורייתא, דאז אינה זמן טבילתה אפילו מדאורייתא וקיימא בכרת. ואם טבלה ביום שביעי [ל]נקיים שהוא שמיני מראייה בדיעבד, ולא ראתה בו ביום, נראה לי דמותרת לבעלה בלילה, דדוקא לכתחילה אסורה לטבול שמא תשמש בו ביום ותראה, אבל בדיעבד מותרת לאחר שיעבור היום, שהרי עיקר זמן טבילתה הוא היום, אם לא מפני גזירה. אבל קודם ז' נקיים לא מהניא טבילה אפילו לא ראתה, כדפרישית לעיל. וראיה דתנן בשלהי תנוקת [ע"ב ע"א] ומודים ברואה [בתוך] אחד עשר וטבלה לערב ושמשה שה[ן] מטמא[ין] משכב ומושב וחייבין בקרבן טבלה ביום של אחריו ושמשה הרי זה תרבות רעה, פירוש משום דר' שמעון, ומגען ובעילתן תלויין, פירוש שאם לא תראה טהורה ואם תראה הרי היא טמאה, ושומרת יום כנגד יום בשיני שלה וזבה גדולה ביום [ז'] דנקיים דין אחד להם, וקאמר תולין. והא דקאמר משום ר' שמעון ולא מייתי ממתניתין דתרבות רעה, משום דר' שמעון [עדיף], דקאמר בהדיא לשון איסור, ותו דאמר רב הונא בשילהי מסכתין [שם] משכב ומושב שבשיני בית שמאי מטמאין אע"פ שטבלה ואע"פ שלא ראתה, אבל לבית הלל מסקי[נן] דטהורים כדתנן מגען ובעילתן תלויין. הלכך נראה לי דביום שביעי דוקא אי טבלה שריא בדיעבד, אבל קודם לכן לאו. ומפני ששמעתי מסתפקין בדברים הללו כתבתי עניות דעתי. אב"י העזר"י.
